הדיון המסוים הזה החל בידיעה קצרה בהארץ, מלפני שבוע. אמו של אהוד גולדווסר הטיחה בקורת בשלטונות, המוצאים כסף לבניית מקלט אטומי בבירה, אך לא למיגון תושבי שׂדרות או להתקנת מצלמות בגבול הצפון. לפחות מבחינה אחת, אני מסכים עמה לחלוטין. אינני יודע כיצד ניתן בדיוק למגן את שׂדרות, או האם מצלמות היו מונעות את חטיפתם של אלדד רגב ואודי גולדווסר, אבל ודאי שאינני רוצה שהנהגת המדינה תבנה לעצמה מקלט אטומי. אדרבא, אם ישׂכילו לנווט את המדינה עד כדי שואה גרעינית, יִסָּפּוּ-נא יחד עם כולנו.

אבל לא בכך העניין. הבלוגר ד”ר אודי מנור הגיב על הידיעה עוד באותו היום. בפוסט עצמו הוא מוחה נגד השמוש במילה ”חטופים“ (הוא מעדיף, אולי בצדק, ”שבויי מלחמה”), נגד הרגשנות היתרה בשמוש ב”ילדים שלנו“ (אבל הדוברת היא אמו של אחד החטופים…), ונראה שהוא גם מאשים את החיילים עצמם בכך שנחטפו (”חיילים התנהלו כמו שחיילי-סמוך יודעים להתנהל כאן”; על סמך מה?!). בתגובות נפרשׂת יריעה רחבה יותר. בתגובה הראשונה מביא ד”ר מנור מדבריו של אריה קיזל (לא מצאתי היכן התפרסמו, אז אין קישור), החריפים בהרבה. הסבל של אם שבנה נפל בשבי, ואינה יודעת אם הוא בין החיים, והמאבק שלה להחזירו הביתה, מוגדרים כ”איטריה לעוסה”, מחוממת על ידי יועצי תקשורת. את הדברים תוכלו לקרוא בקלות שם, ולכן אביא רק את משפט הסיכום של תגובה זו: ”תראו שאולמרט ייכנע. זה יקח זמן. חודש, חודשיים, שלושה. הפעם הרוצח של משפחת הרן ייצא הביתה (במיוחד אם אחד החטופים בחיים).“ בהמשך הדברים מוסיף ד”ר מנור מדעתו, שאסור להכנע לדרישות החוטפים;  ”אם כן, היכונו לחטיפה הבאה. הפעם היא תהיה בשגרירות בלגיה, או באולם הכדורסל של איזו קבוצה מאוקראינה ששכרה את שרותיו של עמית תמיר, או כל וריאציה אחרת [יש איזה 1000 מסוממים בחוף גואה. מה הבעיה לחטוף 10?].“ ואני חשבתי שמדובר בשבויי מלחמה.

          מעבר לניסוחים הקשים, יש כאן שתי שאלות חשובות. הראשונה: מהי מידת האחריות של הממשלה? התשובה, מבחינתי, אחריות מוחלטת. הממשלה היא ששלחה את השלושה להגן על גבולותיה, היא האחראית להתנהלותו של הצבא (הן בזמן החטיפה, הן בשנים שהובילו למצב בו ארעה) . מה על הממשלה לעשׂות? ד”ר מנור שואל באחת התגובות: ”איך אני גורם לגולדווסר או לכל חטוף אחר לחזור לביתו? אופציה א: הולך ומביא אותו [`בכל מחיר` כמובן. שיהרגו 1000 חיילים העיקר שנחזיר אחד].” וזה בדיוק מה שקרה! לאחר החטיפה בגבול הצפון קיבל ראש הממשלה החלטת בזק, להתחיל במלחמה - כדי להחזיר את החיילים החטופים!  (כך בדיוק אמר בנאומו בכנסת מספר ימים לאחר פרוץ המלחמה). לעניות דעתי, ראש ממשלה שכזה מסוכן יותר לציבור מאשר הרוצח של משפחת הרן. ואולי בכלל אפשר להחליף אותו בעד שלושת החטופים?

השאלה השנייה: איזה מחיר צריך לשלם כדי להביא לשחרורם של השלושה? האם ”שווה“ לשחרר רוצחים מורשעים בעד שחרורם של שבויי המלחמה שלנו? ואם כן, כמה? מודה ומתוודה - טוב לי שאינני צריך לקבל החלטות כאלה. מדובר בעול כבד ומעיק. ובכל זאת, טענות מסוג זה בעייתיות במיוחד לאור עסקת טננבוים (לפרטים וקישורים ראה כאן). אם ממשלת ישׂראל שחררה עבור עבריין סוחר סמים מאות אסירים, בהם גם רוצחים מורשעים, קשה להבין כיצד היא מהססת לפדות חיילים שנפלו בשבי במסגרת מלוי תפקידם. הדבר מרתיח עוד יותר, לאור מסע ההכפשות המתנהל לאחרונה כנגד ”המשתמטים”. באיזו זכות קוראים השלטונות לאזרחים להתייצב לשירות ולסכן את חייהם, כאשר הם מוכיחים במעשׂיהם שמי שלא יגן על עצמו באמצעות סוד צבאי או שניים, יכול רק לחלום על פדיון שבויים חו”ח. אכן, השלטונות מפגינים את אותם זלזול ואטימות, שהם מפגינים בבניית מקלט אטומי, בעת שאנחנו, מניינה ובניינה של המדינה, נדונים להתאיין בנחת. ממש כמו גלעד שליט, אודי גולדווסר, אלדד רגב.