דו''ח: ביזיון לאומי

tzvika770
דו''ח: ביזיון לאומי
31/12/2007
גלעד שליט לא נמצא במעמקי לבנון. הוא נמצא בשטח שגודלו 400 קמ"ר בלבד, כמו המרחק שבין חדרה לת"א
הידיעות על המו"מ המתחדש בנושא שחרורו של גלעד שליט, והדיון בנושא הגמשת הקריטריון של "דם על הידיים", מאפיל על העובדה שעצם קיומו של משא ומתן כזה הוא ביזיון לאומי של מדינת ישראל. גלעד שליט, להזכיר, לא נמצא מעבר להרי החושך. הוא אפילו לא נמצא באנטבה, וגם לא במעמקי לבנון. הוא נמצא בחבל ארץ שגודלו 400 קמ"ר בלבד, משהו כמו המרחק שבין חדרה לת"א ברוחב של גוש-דן, שמדינת ישראל שולטת עליו מכל עבריו, כולל מהים. מהצד הרביעי סוגרת על השטח מצרים, מדינה שחתמה על הסכם שלום עם ישראל לפני כ-30 שנה. זהו שטח שהמידע המודיעיני עליו מאפשר לדעת היכן נמצא מחבל חמאס בשעה מוגדרת, כדי שהטיל מהמסוק יחכה לו ברגע הדרוש. ובשטח הזה, שבו עד לפני שנתיים וחצי היתה לצה"ל נגישות לכל פינה ולכל חצר בו לו רצה, מוסתר חייל ישראלי חטוף, ומדינת ישראל אינה מוצאת שום דרך להחזירו זולת מו"מ עם חוטפיו.
המצב הזה מעודד כמובן את חוטפי שליט, המעלים את רף דרישותיהם עוד ועוד. ביום שני דיווח מקור מצרי שהחמאס אינו מסכים עוד לשחרר את שליט בתמורה לשחרור מחבלים, יהיה מספרם אשר יהיה ותהיה כמות הדם על ידיהם אשר תהיה, אלא הוא מעוניין בהסכם מדיני מקיף עם ישראל, הכולל הסרת המצור מעזה, אספקת מזון ותרופות לרצועה, פתיחת מעבר רפיח, הקלות על תנועה בין עזה לישראל ורגיעה ארוכת טווח, במהלכה לא ישוגרו טילים לשטח ישראל בתמורה להפסקת פעולות צה"ל ביש"ע – כולל פעולות סיכול הפיגועים ביהודה ושומרון.
בישראל דוחים את הדרישות, אבל הניסיון המדיני של ישראל מלמד ששלילה ראשונית של דרישות ערביות היא תמיד בסיס למו"מ בהמשך.
אחרי שגלעד שליט יחזור הביתה בשלום, בדרך זו או אחרת, מישהו יצטרך לתת את הדין איך הגענו למצב הזה. גם אם האחראי הישיר למציאות הזאת יתקשה לעשות זאת, כי הוא שוכב עדיין כצמח בתל-השומר.

הפסקות אש כבסיס למלחמה

כל ה"הודנות" הסתיימו בחידוש הפיגועים. בשנה וחצי האחרונות לא היתה שום "תהדיה", ולכן גם לא היו פיגועים


אם תסכים הממשלה ל"תהדיה" עם החמאס, יהיה זה כישלון מהדהד נוסף של ממשלת אולמרט, שאינה מוצאת את הדרך היעילה לעצור את ירי הרקטות לעבר הנגב ללא כניעה לתכתיבי החמאס.
בהיסטוריה הביטחונית של מדינת ישראל, הפסקות אש שימשו תמיד בסיס לחידוש המלחמה בתנאים פחות נוחים לישראל. הפסקת האש עם מצרים במלחמת ההתשה באוגוסט 1970, נתנה למצרים שלוש שנות שקט כדי לתכנן בהצלחה מבחינתם את מלחמת יום-הכיפורים. הפסקת האש עם אש"ף ביולי 1981 התקבלה כאשר ערפאת פנה בזעקות שבר לסעודיה: "אם לא תביאו לנו הפסקת אש תוך 48 שעות, המהפכה הפלשתינית תתמוטט. זכר לא יישאר ממנה" (ספרו של רפול, "סיפורו של חייל", עמ' 193). ארה"ב לחצה על בגין, שהסכים להפסקת אש. "אילו נלחמנו שנה לפני-כן, לפני הפסקת האש ביולי 1981, היתה המלחמה קלה בהרבה. מספר הקורבנות היה קטן וההישגים יותר גדולים", כותב רפול (עמ' 209). הסכם אוסלו אחרי שהפלשתינים הוכו באינתיפאדה הראשונה, היה הפעם השניה שישראל הצילה את ערפאת ואיפשרה לו להקים כוח צבאי, שנלחם בנו
ב"אינתיפאדה השניה" – מלחמת אוסלו. שש שנות הרגיעה בלבנון, אחרי הנסיגה החד-צדדית בשנת 2000, שסיימה לכאורה את מלחמת לבנון הראשונה, שימשו בסיס להתעצמות החזיבאללה אותה חוותה המדינה על בשרה במלחמת לבנון השניה. כל ה"הודנות" וה"תהדיות" הקודמות עם הפלשתינים הסתיימו בחידוש הפיגועים. בשנה וחצי האחרונות לא היתה שום "תהדיה" עם איזשהו גורם פלשתיני, ולכן גם לא היו פיגועים.

להיכנס לעזה לתמיד

בחמאס מבינים שכיבוש מחודש של הרצועה בידי צה"ל ימחק את אחד ההישגים המשמעותיים שלהם: הצלחה בגירוש ישראל מהרצועה

בימים האחרונים מסתובב באינטרנט מכתב של עו"ד חיים יואבי רבינוביץ, הכותב: "עכשיו אסור לשלוח את הבנים שלנו לעזה. אם אכן ברחנו משם בטיפשות מדינית, אזי היום יש להתנתק באופן מוחלט מהרצועה, לחסום את כל המעברים, ממש כפי שפורום החווה של שרון הסביר לנו, בעת חורבן הישובים ושריפת בתי הכנסת: "יש צורך בהתנתקות מהרצועה, הם שם ואנו כאן". כאיש המחנה הלאומי, אני קורא לממשלה, שלא להכניס את הבנים לרצועת עזה".
רבינוביץ', איש המחנה הלאומי, מעלה את הנקודה ששוללי הכניסה לעזה עושים בה שימוש: "אסור להיכנס לעזה אם לא ברור איך נצא משם".
אלא שהימנעות מכניסה לרצועה היא בדיוק האינטרס של החמאס, החושש מהתפתחות כזו. מי שמונע מצה"ל לכבוש מחדש את הרצועה, משרת את האינטרס של הנייה וחבורתו. בחמאס מבינים שכיבוש מחודש של הרצועה בידי צה"ל ימחק את אחד ההישגים המשמעותיים של החמאס, בו הוא מתגאה עד היום: ההצלחה בגירוש ישראל מהרצועה. החמאס, כזכור, עלה לשלטון על בסיס ההצלחה הזו. זו הסיבה לאיומי החמאס, כי שטחי הרצועה "יהיו מלאים בהפתעות" לצה"ל, והתוכנית תתבסס על טילים שלא היו בשימוש בעבר ועל רשת תעלות שנחפרה מתחת לאיזור נרחב ברצועה, מהן ייצאו המחבלים.
בצה"ל מגבשים תוכניות לכל אפשרות, בהן השתלטות מוחלטת על הרצועה, או שליטה חלקית שתבתר אותה לשלושה חלקים – צפון הרצועה שינותק ממרכז הרצועה, שתנותק מדרומה - בצירוף שליטה על ציר פילדלפי. לעג ההיסטוריה: אלו בדיוק מסדרונות ההתיישבות שהיתה קיימת ברצועה עד לפני שנתיים וחצי, על פי התפיסה שקבע אריאל שרון כאלוף הפיקוד בשנות ה-70' ואותה רמס כראש-ממשלה בנסיגה החד-צדדית. ההתיישבות בצפון הרצועה (אלי-סיני ניסנית ודוגית) יצרה חייץ ביטחוני בין הרצועה לאיזור אשקלון ומנעה ירי רקטות אל תוך אשקלון. מסדרון נצרים ניתק בין צפון הרצועה למרכז, ציר כיסופים וגוש-קטיף ניתקו בין מרכז הרצועה לדרומה. הרסנו את היישובים, יצרנו רצף טריטוריאלי ברצועה, וכעת "שוברים את הראש" איך חוזרים לאותם מסדרונות ביטחון חשובים.
דומני שהוויכוח אם לפעול ברצועה או לא כבר מאחרינו. כולם יודעים שקסאם קטלני אחד יביא לכניסה נרחבת של צה"ל לחבל עזה, וכולם פשוט מחכים לקסאם הזה. הוויכוח האמיתי כעת, שעליו חייבים אנו, אנשי הימין, למקד את ההסברה והשיכנוע, הוא על "היום שאחרי".
בצה"ל תוכניות של כניסה לשטח, פירוק שלטון החמאס, ומסירת השטח לכוח פלשתיני שיקים אבו-מאזן – ואז נסיגה ישראלית.
אין איוולת גדולה מזו. זה יהיה מירשם בדוק להחזרת ירי הרקטות, שלא פסקו גם בימים שאבו-מאזן שלט ברצועה.
הפתרון היחיד הוא להיכנס לתמיד, להיכנס ולא לצאת. אחרי שצה"ל ישתלט על הרצועה, הוא חייב להמשיך ולשמור בידיו את השליטה הביטחונית בכל שטח הרצועה - לתמיד, תוך השארת האוכלוסייה הפלשתינית תחת שלטון פלשתיני אזרחי, בדיוק כמו שקיים היום ביהודה ושומרון. ובאותה הזדמנות, אפשר לבנות מחדש את גוש-קטיף, שעקוריו עדיין זרוקים במבנים זמניים מפוזרים בכל רחבי הארץ.
זה מה שקרה ביהודה ושומרון אחרי מבצע "חומת מגן", שגם לפניו הזהירו כי יעלה במחיר דמים נוראי, דבר שלא קרה בפועל. פעילות צה"ל בכל רחבי השטח, לילה אחרי לילה, הם הסיבה היחידה לירידה הדרמטית בעקומת פיגועי הטרור עד לרמה של אפס פיגועים בשנה האחרונה. מיהודה ושומרון, למי ששכח, גם לא יורים רקטות.

"התחברות" ברוכה

הנזק שיצרה הגדר לעומרים, התאזן בקליטת משפחות חדשות. דוגמא לנחישות של יישוב שהצליח להפוך מציאות קשה על פיה


לפני כחודש, ב-30.11, כתבתי כאן על משפחות מעקורי נצרים שבחרו ליישב את השומרון, בעיר אריאל. ישנן עוד שתי קבוצות מעקורי חבל עזה, המבקשים לחזק את ההתיישבות מעבר לקו-הירוק. עקורי שירת-הים ממתינים עדיין לאישורים להגיע ליישוב הקבע שלהם במשכיות שבבקעת הירדן, וקבוצה מעקורי מורג בחרו להתיישב ביישוב עומרים בדרום הר-חברון.
עומרים הוא דוגמא מצויינת איך יוזמה עצמאית יכולה לשנות את המצב מקצה אל קצה. מדובר ביישוב חילוני המונה 130 משפחות ונמצא סמוך לקו הירוק, בפינה הדרום-מערבית של הר-חברון. קדמה לו היאחזות נח"ל שהוקמה בשנת 1982, בהחלטה של ממשלת בגין כתגובה להירצחה של החיילת אסתר אוחנה ז"ל מיידוי אבנים בדהריה. בחודש מאי 1984 אוזרחה ההיאחזות טנא בידי גרעין "עומרים" שהעניק לה את שמו, ומאז קרוי המקום טנא-עומרים. המטרה היתה להקים יישוב כפרי לא גדול במיוחד. לא כולם באו מאידיאולוגיה. אנשים רצו מקום שקט ויפה, בידיעה שעומרים היא חלק ממדינת ישראל.
גדר ההפרדה בהר חברון תוכננה מלכתחילה לעבור מצפון לקו היישובים עומרים, שימעה, אשכולות, סוסיא עד כרמל. בתוואי הגדר הלא הגיונית הזו היה היגיון מסוים, בכך שהיא תחמה את ההתיישבות היהודית מול הפלשתינית, כשהיא משאירה את הגישה למדינת ישראל בצורה חופשית ונוחה.
בעקבות עתירות לבג"ץ שהוגשו על תוואי הגדר באיזור בנימין, קיבלו במערכת הביטחון החלטה עצמאית להציב את הגדר על הקו הירוק ממש. רק ארבעה יישובים צמודי הקו-הירוק - בית יתיר, ליבנה, סנסנה ואשכולות – נותרו בצד ה"ישראלי" של הגדר.
בעומרים הדבר גרם לרעידת אדמה. כמעט 10 שנים, מאז שנת 1998, היישוב דרך במקום מבחינת קליטה. ודריכה במקום היא ברוב המקרים נסיגה. כמעט 10 שנים בהן התושבים מתבגרים, גני ילדים ומעונות יום נסגרים, והילדים הבודדים שנותרו צריכים לחפש מוסדות חינוך מרוחקים.
הגדר דחקה אותם חזק יותר לפינה. ביישוב התגבשה קבוצה זעירה אך מיליטנטית שמנסה לקדם פינוי-פיצוי, בתקווה שיוכלו לעזוב. "לפני כחודש שודרה בליל שבת כתבה בערוץ 1 על עומרים", מספר יו"ר מזכירות עומרים יעקב וייס, "ביקשנו מהכתב שיביא גם את הדעה הרשמית של היישוב. הם הציגו אותנו כאנשים מסכנים שנדחקו מעבר לפינה, ומחכים רק לדבר אחד: שיבואו לפנות אותנו. לאיזון ראיינו את לאה אידלס, מעקורי מורג, שאמנם איזנה את התמונה, אבל יצרה את הרושם שביישוב ישנם החילונים שרק מבקשים לברוח, מול הפנאטים שמוכנים להישאר בכל מחיר. זה מה שהצטייר מהכתבה ואין דימוי שקרי מזה".
וישנו גם האפקט הפסיכולוגי. מאז הקמת הגדר, קרובי משפחה של התושבים חוששים יותר להגיע, למרות שבשטח לא השתנה דבר.
אלא שלעומרים קרה דבר טוב אחד. אחרי העקירה מגוש-קטיף בחרו 14 משפחות ממורג לבוא ולחזק את עומרים. זו היתה מהפכה אמיתית ביישוב. בעקבות קליטת מורג כל היישוב התעורר מהתרדמת העמוקה בה היה שרוי. נושאים ששנים רבות לא נדונו, כמו חינוך, חברה ותעסוקה, התסיסו מחדש את עומרים במובן החיובי של המילה. היישוב פשוט התעורר לחיים. גם בתחום התרבותי, עומרים נמצאת כיום בעיצומו של מהלך שנועד להביא פעילויות תרבות משותפות לשתי הקהילות, הדתית והחילונית.
מסתבר שחוק ההיצע והביקוש פועל גם כאן. לפני שהגיעו תושבי מורג היו בעומרים 15 בתים ריקים שבנתה חברת "בנייני בר-אמנה" שאיש לא רצה אותם. כל מי שהתעניין וראה שיש במקום 15 בתים ריקים, שהם יותר מעשרה אחוזים מהיישוב, הסתכל על המקום כיישוב השרוי בבעיה. ברגע שהבתים התמלאו, השתנתה כל התדמית שלו. מאז קליטת עקורי מורג התווספו עוד 6 משפחות לגרעין הדתי, בעיקר בזכות הדומיננטיות של הרב יצחק אידלס מעקורי מורג. עקב כך החלה התעניינות של משפחות חילוניות נוספות. בנוסף לשש המשפחות הדתיות, הצטרפו עוד שתי משפחות חילוניות. בפועל, אין מקום בעומרים לקליטת משפחות נוספות. ביישוב שוקלים להביא קרוואנים חדשים, כדי שלא לדחות משפחות שרוצות להתקבל למקום.
לפני כשלושה שבועות התקבלה המשפחה הראשונה מעקורי מורג, יצחק ועדינה אמיתי, לחברות מלאה בעומרים. סנונית ראשונה שבעומרים מקווים שתביא אחריה הרבה אביב. ועדת הקליטה של עומרים מטפלת בהם בצורה אוהדת, בהליך של קליטה רגילה. משפחות נוספות מעקורי מורג שוקלות להגיש מועמדות.
הנזק שיצרה הגדר לעומרים, התאזן בקליטת משפחות חדשות. דוגמא לנחישות של יישוב שהצליח להפוך מציאות קשה על פיה.

הלובי היהודי ומצרים

המצרים מאשימים את הלובי היהודי בארה"ב באחריות להחלטת הקונגרס לקשור חלק מהסיוע הצבאי בדרישה לקדם את זכויות האדם במדינה


ביום ראשון השבוע נועד שר החוץ המצרי, אחמד אבו אלריט, עם שגריר ארה"ב בקהיר, פרנסיס ריצ'רדוני. השניים דנו בהכנות לביקורו הצפוי של הנשיא בוש במצרים בינואר 2007, במסגרת מסע ביקורים באיזור.
הפגישה התקיימה באווירה של משבר בין מצרים וארה"ב, על רקע החלטת הקונגרס האמריקאי לקשור את העברתם של מאה מיליון דולר מהסיוע הצבאי למצרים לשנת 2008 בדרישה לקדם את זכויות האדם במדינה.
במשרד החוץ המצרי מאשימים בגלוי את הלובי היהודי בארה"ב באחריות להחלטת הקונגרס לקשור 100 מיליון דולר מהסיוע הצבאי למצרים לשנת 2008 בדרישה לקדם את זכויות האדם במדינה. דובר משרד החוץ, חוסאם זכי, אמר בשבוע שעבר כי "כוחות בתוך ארה"ב ומחוצה לה" חותרים לחבל ביחסים בינה לבין מצרים. הדובר הדגיש שהמזימה תיכשל ושממשלות ארה"ב ומצרים הסכימו להתגבר יחד על הסוגייה.
הכל החל כאשר בית הנבחרים האמריקאי, שאישר בשבוע שעבר את תקציב ארה"ב לשנת 2008, כלל בתוכו סיוע צבאי למצרים בסך 1.3 מיליארד דולר וסיוע אזרחי בסך 415 מיליון דולר. אלא שבית הנבחרים קשר חלק קטן מסכום הסיוע הצבאי בקידום זכויות האדם במצרים. לפי הצעת הקונגרס, יוקפא הסיוע למצרים עד שלא יתקבל דיווח ממזכירת המדינה קונדוליסה רייס ובו פירוט הרפורמות אותן ביצעה מצרים בתחום עצמאות המערכת המשפטית, התנהגות המשטרה המצרית כלפי האזרחים והמאמצים להפסקת הברחת הנשק בגבול עם רצועת עזה.
ד"ר ווחיד עבד אלמגיד, חבר במרכז המחקרים האסטרטגיים של אל-אהראם, האשים את היהודים בארה"ב, באומרו כי בבית הנבחרים פועל נגדה לובי רב עוצמה, המורכב מהלובי היהודי ומארגוני זכויות האדם האמריקאים, אשר יקשה על שינוי המצב בסנאט. לדבריו, אפילו אם יצליח הבית הלבן לבטל את ההחלטה בסנאט, הדבר לא יבטל את העובדה שלמצרים יש בעיה קשה בארה"ב, ההולכת ומחריפה מדי שנה.
המצרים מצידם דוחים את התנאים הללו. שגריר מצרים בארה"ב, חסן פאהמי, הגיב בעיתון "אלאהראם": "מצרים דוחה התערבות מצד כל מדינה - קטנה או גדולה - בענייניה הפנימיים". עם זאת, הביע השגריר שביעות רצון מכך שמאמצי ארצו בחודשים האחרונים הביאו לעידון בתנאים שמציב הקונגרס. כמו כן, הסכום על תנאי הורד מ-200 מיליון דולר ל-100 מיליון דולר.
מכל מקום, השגריר ריצ'רדוני הביע אמונה שהסיוע למצרים יימשך, והבטיח שהנשיא בוש ישקול את החלטת הקונגרס במשך 45 יום ויקבל החלטה בהתאם. הוא הכחיש שהסיוע מהווה אמצעי לחץ על מצרים והדגיש שביטחונה ויציבותה ישרתו את האינטרסים של שני הצדדים. עם זאת, השגריר הבהיר שארה"ב מעוניינת לראות התקדמות בתחום זכויות האדם במצרים, והזכיר שיעד זה אינו בגדר חידוש.

הוספת תגובה

מה לדעתך הממשלה צריכה לעשות בנושא גלעד שליט




לקישורים נוספים...
לחופש נולד
משפחת פולארד הבגידה בבעלי
צבי פלדמן נולד ב-29 בדצמבר 1956 בתל-אביב. אביו אברהם הגיע מאירופה לישראל לאחר שאיבד את כל משפחתו בשואה. אמו פנינה עלתה לישראל ממרוקו. צבי, הבכור מבין ארבעה ילדים, קרוי על-שם אביו של אברהם שנרצח ע"י הנאצים. לידתו של צבי סימלה בנייה של חיים חדשים בארץ החדשה
יהודה כץ הוריו, יוסף ושרה, הם ניצולי שואה. כבר כילד גילה יהודה כישרונות יוצאי דופן בלימודים, ובעיקר גילה צימאון רב ללימודי קודש.
גיא חבר נולד בשנת 1977 בתל-אביב שבישראל
זכריה באומל נולד בשנת 1960 בניו-יורק שבארה"ב
יונה באומל והדיסקית של בנו זכריה באומל
גיא יצחק חבר
יהודה כץ נולד בשנת 1959 ברמת-גן שבישראל
רון ארד ת חדשה
יותר מ 20 שנה בכלא
צבי פלדמן נולד בשנת 1956 בתל-אביב שבישראל
גיא חבר עד מתי
בנם הצעיר של יונה ומרים באומל. לזכריה (הידוע בכינוי זאק) שני אחים מבוגרים יותר - אח, שמעון ואחות, אסנה.
רון ארד המישפחה
לתמונות נוספות...
חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש

חברים

4u&me (44)
נועה (40)
tula (42)
גדגד (86)